מהים של תל אביב ועד לשמיים של רפיח
דניאל, ילד מתל אביב שאהב את הים יותר מכל דבר אחר בעולם.
לא ים של שקט ובדידות, אלא ים של תנועה, של גלים, של חיים. בשנים שבהן היה אמור לשבת בכיתה בתיכון אליאנס ברמת אביב, לא פעם מצא את עצמו דווקא על הגלשן. לא מתוך מרדנות, אלא מתוך צמא לחוות. מתוך ידיעה פנימית עמוקה שהחיים נמצאים שם, בחוץ, במרחב, בתנועה, במפגש האמיתי עם העולם.
אותו צמא לחיים ליווה את דניאל בכל תחנה במסע שלו.
אחרי הצבא יצא לטיול ארוך, ובהמשך גר ועבד בקנדה. הוא למד מינהל עסקים בבינתחומי, יצא לחילופי סטודנטים בפורטוגל, והכיר אנשים מכל מקום ומכל רקע. דניאל לא פחד לצאת מאזור הנוחות שלו. גם כשהיה רחוק מתל אביב שאהב, הוא נשאר בדיוק מי שהיה, אדם שמתחבר בקלות, ברוחב לב ובאנושיות נדירה, לכל מי שפגש בדרך. חבריו נהגו לומר שאי אפשר היה ללכת איתו ברחוב, כי בכל כמה צעדים היה עוצר לברך עוד מכר, עוד חבר, עוד אדם שפגש בדרך והשאיר בו חותם.
בליסבון, כשקים (אשתו לעתיד) רצה מרתון, הוא הצטרף אליה לקילומטרים האחרונים. כך פשוט. כך טבעי. שם התחיל סיפור האהבה שלהם. זה היה דניאל, אדם שלא מחכה לרגע המושלם, אלא קופץ פנימה בלב שלם.
חבריו קראו לו "ידי הדבש". לא כי היה מתוק במיוחד, אלא כי החיבוקים שלו היו עוטפים, חמים ומלאי לב, כמו דוב.
היה לו גם כינוי נוסף, "ההמום", כי מרוב חיים, חברים, מחשבות ועשייה, לא תמיד הספיק לישון, וכשהיו מעירים אותו היה מתעורר מופתע, כאילו רק עכשיו עצם עיניים. מאחורי שני הכינויים האלה הסתתרה אמת פשוטה, דניאל היה אדם שמילא את העולם שסביבו בנוכחות, בחום ובאהבה. חיוך תמידי, אור בעיניים, ואותה תחושה נדירה שמישהו באמת רואה אותך.
הסרט
סרט לזכרו של דניאל אלוש
אלוש. החיוך שאינו נגמר, הוא סרט דוקו שעלה ברשת 13, ונותן הזדמנות לפגוש ולהרגיש את הקסם האלושי, ללמוד קצת מדניאל איך לחיות את החיים. להבין, שיש אנשים שהם אינסופיים. דניאל אלוש נהרג בהתרסקות המסוק בעזה במהלך עוד אחת ממאות פעולות החילוץ במלחמת חרבות ברזל. דניאל ממשיך לחיות בזיכרון, במעשים, באנשים, ובחיוך שאינו נגמר. זהו סרט על כאב וגעגוע, אבל גם על רוח שלא נשברת, על אור שלא כבה, ועל אדם אחד שהשאיר אחריו עולם שלם של אהבה.
